מחשבות על התנדבות בימי מלחמת חרבות ברזל / נתנאל פישר. ראש החוג למדיניות ציבורית
לאחר אירועי שמחת תורה תשפ"ד, ה 7/10, הרגשתי שאני חייב להתנדב. אני כבר לא בגיל מילואים (עשיתי "מספיק" ימי מילואים בחיי...) אבל התחושה שדבר כה גדול מתרחש הובילה אותי לחפש דרכים לעזור.
בחיפושי אחר התנדבות משמעותית, מצאתי את ההתנדבות במלונות ים המלח עם מפוני העוטף. שהיתי עם המפונים ויחד עם שאר החברים בצוותים שהופעלו ע"י המועצה האזורית תמר.
ניסינו לעזור בכל דבר שאפשר. המעבר בין משימה למשימה חשף אותי לעוצמות שונות של מצוקה, אך גם לעוצמות של נתינה. התחברנו לקופות החולים לצורך השגת תרופות, היינו בקשר עם חברת משקפיים שהגיעה לסייע למי שנותר ללא משקפיים כתוצאה מהמנוסה מהבית. ניסינו גם להגדיל ראש בדברים נוספים ובכלל זה להשיג תרומות לילד שנותר ללא אייפד או מחשב, ואפילו להשיג כסף למי שפינה את עצמו – ולא פונה על ידי הרשויות – ורצה להישאר עוד כמה ימים במלון.
היקף ההתנדבות והמסירות היו מעבר למה שיכולתי לדמיין. אמנים וזמרים, מפעילי קייטנות, בני נוער שהפעילו חנויות בגדי יד שניה ואפילו אנשי מחשבים שבאו להסביר איך לנהל את המחשב האישי וחשבונות הבנק מרחוק. כל אחד הביא משהו מיוחד משלו וכולם יחד יצרו תחושה של חיבוק חם וגדול.
בצד ההתנדבות שלי ראיתי מקרוב עוד המון מתנדבים. אשתי היקרה, לדוגמה, משמשת עבורי כהשראה של התנדבות. בשקט בשקט היא עוזרת לנשות מילואימנקים. מגיעה אליהן הביתה בשעות אחה"צ. עוזרת להן עם הילדים הקטנים ומכינה להן ארוחות. ההתנדבות שלה היא יותר מהעזרה עצמה – היא יוצרת עבור הנשים הללו מרחב של חום וביטחון, דווקא בימים של קושי ואי ודאות.
בתחילת המלחמה, אני וחברים רבים אספנו ציוד ותרומות לחיילים שגוייסו. היה מדהים לראות כיצד עוד ועוד אנשים, מכל שכבות האוכלוסייה, מגיעים ורוצים לתת. בהמשך המלחמה חברים שלי אספו כסף כדי לקנות מאווררים שעובדים על בטריות, אך שקטים מאוד, לחיילנו שבעזה. היו כאלה שאפילו התקינו מצלמות אחוריות על דחפורים צבאיים כדי לחזק את הבטחון שלהם. ראיתי עד כמה אנחנו מוכנים לעשות למען מי ששומר עלינו.
הבן הגדול שלנו, דביר, כמעט ואיבד את חייו כשהוא נורה בצוואר במהלך הלחימה. בנס חייו ניצלו. במחלקת טיפול נמרץ, מצאנו את עצמנו בפעם הראשונה בצד שמקבל ולא בצד שנותן. הוקפנו באנשים טובים שבאו לנגן, לדבר, להצחיק או סתם להביא משהו לאכול. הצוות הרפואי אמנם לא היה "מתנדב" אבל הם טיפלו בדביר ובנו במסירות שחרגה ממה "שחובה". החום שקיבלנו עזר לנו לא רק להתאושש, אלא גם להבין עד כמה נתינה חשובה ומחזקת ברגעים הקשים ביותר.
אני לא יכול שלא להזכיר את המילואימנקים, ובמיוחד את הסטודנטים שלי, אנשי המילואים וכוחות הבטחון. כל פעם שסטודנט מספר לי שהוא יוצא למילואים, אני נפעם מחדש. הרגישות שלכם, שיכולה במבט ראשון להטעות, באה יחד עם מחויבות פנימית עמוקה לעשות הכל למען המדינה האהובה שלנו. אני מעריץ אתכם ומאמין בכל לבי שאתם הכוח ואתם העתיד שלנו.
מעשי ההתנדבות, הן בצבא והן באזרחות, לימדו אותי שיעור עמוק על הרוח הישראלית-יהודית. הבנתי שיש בעם שלנו אוצרות של טוב ונתינה בעוצמות שלא העליתי על דעתי. התברר לי שמה שאנחנו רואים ביום-יום – המריבות, ההשמצות – זה רק מעל פני השטח. בעומק מסתתרת שכבה של אחדות, טוב-לב ונדיבות וחבל שאנו שמים לב אליה רק בימי משבר.
באופן פרדוקסלי ומפתיע, דווקא המלחמה – על כל הקושי והכאב שבה – חיזקתי את אמונתי בעם שלנו. המלחמה הוכיחה לי שוב ושוב שיש על מי לסמוך. יש יוזמים ויש מחכים לקריאה, אבל בכל מקום יש אנשים טובים שמחכים להזדמנות לעזור ולעשות טוב. למדתי להעמיק את המבט ולהרים אותו. לראות את היופי שבאנשים שסביבי ולשאוב מהם כוחות ואמונה. בזכות הטוב הזה שבנו אנחנו גם ננצח.
